כל היונקים, ובכללם בני האדם בכל הגילאים ומכל התרבויות, מבצעים תנועות החוזרות על עצמן וניתנות לחיזוי, בהקשרים מסוימים. בזמן צפייה במשחק כדורגל או כדורסל, ניתן לזהות צופים הכוססים ציפורניים, קופצים במקום או מנופפים בידיהם כחלק מתבנית התנועה המקובלת והמוכרת לכולנו בזמן התרגשות. תנועות אלו הינן תנועות חזרתיות המובנות בתוכנו ומאפיינות אותנו בזמנים שונים כגון עצב, התרגשות, דאגה, חרדה וכו'. לתנועות אלו ישנו ככל הנראה "תפקיד" בהוויה האנושית כביטוי למצבי רגש משתנה או כפיצוי על מצב סביבתי נתון.
ילדים עסוקים בתנועות חזרתיות בכמות ובעוצמה גבוהה יותר ממבוגרים. מחקרים שנעשו בילדים הראו שאחוזים גבוהים (מעל 60%) מההורים מדווחים על תנועות חזרתיות בילדיהם בגיל 0-6 שנים, כאשר העוצמות והשכיחות גבוהות ביותר בשנה השלישית לחיים. תנועות חזרתיות קורות מסיבות שונות ונקראות בשמות שונים, לעיתים חופפים ומבלבלים. לדוגמא, חיטוט חוזר באף, כסיסת ציפורניים או הכנסת קצה השיער לפה באופן שחוזר על עצמו הוא "הרגל" – Habit. ישנם ילדים העסוקים ב"טכסים" שונים, עקב קיום תופעות "כפייתיות" בהתנהגותם –compulsions. ישנם ילדים ומבוגרים המבצעים תנועות האופייניות רק להם בהקשר מסוים – לדוגמא ילד הפוכר אצבעותיו בצורה האופיינית רק לו לפני נגינה בכלי, או שחקן כדורסל המבצע תנועות מסוימות של הגוף לפני זריקה מקו העונשין – אלו נקראים mannerisms. כפי שציינתי, ישנה חפיפה ובלבול רב בין תנועות אלו ולעיתים קשה להבדיל ביניהם.
לתוך כל בליל זה נכנסות גם תנועות חזרתיות מעט יותר מוגדרות וספציפיות הנקראות תנועות סטריאוטיפיות – stereotypies. תופעה זו נחקרה באופן מועט יחסית להפרעות תנועה אחרות, וגורמת לבלבול בקרב הורים ואנשי מקצוע כאחד.